"בהתחלה לא האמנתי שיש מקום שיכול לעזור לניב", מספרת דנה, אמא של ניב בן ה-16 (שמות בדויים). כשהחליטו לשלוח את ניב לפנימייה ולבית הספר "בני ארזים", היא הייתה מלאת ספקות. הילד שהיה אלים ומבודד לא השתלב בשום מסגרת והבית הפך למקום של מתח וחרדה מתמדת. שנה אחרי שהצטרף ל"בני ארזים", דנה רואה ילד אחר: נער ספורטיבי, חברותי, שלא זקוק עוד לטיפול תרופתי פסיכיאטרי. בראיון פתוח ונוגע ללב, דנה משתפת את סיפורם המשפחתי על הדרך הקשה שעברו ואת השינוי האדיר שעבר בנה.
איך שמעתם לראשונה על בני ארזים? מה הוביל אתכם להגיע לשם?
"היה סיפור מורכב מאוד, לא הכרנו את "בני ארזים". עד גיל 14.5 בערך ניב היה בבית, בבית ספר רגיל, לא בחינוך מיוחד. הוא אובחן עם הפרעת קשב בגיל מאוד צעיר. רק בגיל 11 הוא אובחן עם אוטיזם. היה לנו טיפול, גם ליווי משפחתי, גם טיפול פרטני וצוות של משלבות. עד כיתה ט' הוא למד בכיתה רגילה בבית ספר רגיל. מעולם לא היינו לפני כן בחינוך מיוחד".
מה קרה אז?
"נכנסנו למשבר מטורף. גיהנום זו המילה היחידה שיכולה להתאים פה. התפרצויות אלימות בבית הספר, כלפי האחים שלו, כלפי ההורים שלו, כלפי עצמו. הבית נשבר, דלתות נשברו, משקופים נשברו, חלון של ממ"ד נשבר, דלת של ממ"ד נשברה".
מה עשיתם?
"במשך תקופה לא קצרה פנינו מספר פעמים לשלוותה, בית חולים פסיכיאטרי, במטרה שיעזרו לנו לטפל בו כי הבנו שהוא לא מבוסס תרופתית, לא מבוסס התנהגותית. פנינו כמה וכמה פעמים, הפנו אותנו למרפאות חוץ. המצב רק הידרדר והגענו למצב שאני והאחים הקטנים של ניב עזבנו את הבית. לא יכולתי להישאר בגלל שדאגתי לביטחונם. חזרנו שוב ושוב ושוב לשלוותה ולא הסכימו לאשפז אותו. לקח לנו כמה חודשים טובים ואחרי שהיה לנו מקרה שהיה מעורב סכין וילד, הגענו לשלוותה והודענו שאנחנו מאשפזים אותו ואנחנו לא לוקחים אותו. וגם אם לא יאשפזו אותו, אנחנו נישאר שם. אנחנו לא מוכנים לחזור איתו הביתה. אנחנו לא יכולים לקחת יותר אחריות על הדבר הזה".
דנה ממשיכה לתאר את השתלשלות העניינים: "הוא התאשפז וכל פעם משרד הבריאות, ועדה אחרי ועדה, ניסו לשחרר אותו הביתה ואנחנו התנגדנו. עירבנו את הרווחה במטרה למצוא לו מסגרת שתתאים לו. בכל הזמן הזה שאנחנו מדברים, אנחנו לא מכירים בכלל מסגרות, אנחנו לא שמענו מעולם על "בני ארזים", אף אחד לא הציג לנו בכלל את האופציה הזאת. הגשנו תביעה נגד מדינת ישראל כדי שבית המשפט יחייב את משרד הבריאות להשאיר את ניב בשלוותה עד שיהיה סידור ראוי באמצעות משרד הרווחה. זה עלה לנו הרבה מאוד כסף והיו מעורבות אנרגיות שאנחנו לא יודעים מאיפה הבאנו אותן".
איך ניב התמודד עם הקשיים באותו זמן?
"ראינו נער מתוק שסובל כי הוא נמצא בבית חולים פסיכיאטרי והוא לא צריך להיות בבית חולים פסיכיאטרי. הוא סובל כי הוא לא יכול להיות בבית והוא לא מבין מה קורה והוא לא שולט בעצמו. הוא סובל כי הוא רואה את ההורים שלו סובלים בתוך התהליך. היה לו קשה ובאיזשהו שלב נזרק השם "בני ארזים". התחלנו לברר ואחרי כמה אופציות שניתנו לנו, שלא היו מתאימות, קראנו על "בני ארזים" והבנו שלשם ניב צריך להגיע".
ואיך זה התבצע בפועל?
"נלחמנו בחירוף נפש, אני לא יכולה להסביר בכלל מה עשינו. עברנו תלאות, וכמו שאמרתי גיהנום, אחרי חמישה חודשים בשלוותה הצלחנו להעביר את ניב ל"בני ארזים" ואז גילינו את הקסם".
איך אפשר לתאר את מה שקרה עם הכניסה ל"בני ארזים"?
"זו דרך פעולה שלא ידענו שהיא קיימת. ביחד עם הדרכת הורים שלנו, עם ליווי צמוד שלנו כמשפחה. הסבירו לנו את הדרך. הדרך היא פשוט להפוך את העולם של ניב לשחור ולבן. אפשר להגיד 'לא' ו'לא' הוא מוחלט ואי אפשר לנהל עליו ויכוח. כשאפשר להגיד 'כן' זה בסדר והוא מקבל את זה. זו דרך לא פשוטה אבל היא פתחה לנו דלת להורות שלנו לשאר הילדים שלנו. וואו! גילינו את האור ובתוך כל זה הכרנו את ד"ר שולמית בלנק".
מה הרושם שקיבלתם ממנה?
"אני חושבת שמגיע לה פרס ישראל, הדלקת משואה, לא יודעת, את מלכות העולם. על הסבלנות ועל הדרך ועל העקשנות ועל האמונה בדרך שלה שככה צריך לפעול. אני יכולה להגיד שהיום, אחרי שנה ושלושה חודשים ב"בני ארזים" ניב עם אפס תרופות פסיכיאטריות. לפני כן הוא נטל המון תרופות פסיכיאטריות".
איך השינוי בא לידי ביטוי?
"הוא תלמיד מצטיין, עובד ברשת ספרים גדולה ארבע פעמים בשבוע, מצטיין בלימודים, התנדב במשטרה והשנה בפעילות שקשורה לצבא. הוא עושה המון פעילויות, הוא ספורטיבי. ילד ששקל 90 ק"ג. הוא ירד 30 ק"ג וגבה ב-30 ס"מ. הוא בנוי לתלפיות, שרירי וספורטיבי. פשוט קסם. בהתחלה פחדנו כשהוא חזר הביתה ועכשיו כולנו רק מחכים שהוא יגיע. הוא פיתח חוש הומור, הוא פיתח ציניות, הוא הפך פשוט לגבר צעיר, יפה תואר ומוכשר".
איך ההתנהלות שם בבית הספר ובפנימייה?
"יש מעטפת מלאה של 24/7. זאת אומרת אם היה משהו בלילה או משהו קרה בבוקר בבית ספר הם כבר מעודכנים והם יודעים איזה ילד הם מקבלים ואותו דבר בחזרה. בהתחלה לקח חודש בערך בו הוא היה בתנאי פנימייה סגורה והוא בעצם לא הגיע הביתה ולא היו ביקורים. אנחנו קיבלנו עדכונים יומיומיים. הם עבדו איתו ואחרי חודש כבר יכולנו לבוא לבקר אותו ואחר כך הוא הגיע הביתה".
ב"בני ארזים", ניב מקבל מעטפת טיפולית חמה ותומכת, שכוללת ליווי מקצועי ויחס אישי ומסור. עם צוות המטפלים הוא התחיל תהליך של שינוי פנימי עמוק. דנה מספרת בגאווה כיצד ניב התחבר מחדש לעצמו, גילה את אהבתו לספורט והחל ליצור קשרים חברתיים משמעותיים.
איך היו הפעמים הראשונות בבית?
"היינו בהלם. אמרנו שעברנו מבעיית ויסות לחינוך בריטי. הוא אמר 'האם אני יכול בבקשה ללכת להביא את המלח?' ושאל כל מיני שאלות כאלה. כבר אחרי פחות מחודשיים ראינו את הניצנים של השינוי. זה לא שלא היו משברים, אבל הם היו משברים מינוריים ביחס למה שעברנו".
לא עונש, תגובה
"ניב אמר לי 'אמא, ב"בני ארזים" לא מקבלים עונשים", מפרטת דנה. "ב"בני ארזים" יש תגובה. אם אני לא מתנהג יפה, אני מקבל תגובה'. בדרך כלל התגובה היא ספורטיבית והוא סיפר לנו שאם הוא הרים את הקול או דיבר לא יפה למדריך, אז הוא היה צריך לעלות ולרדת את המדרגות לפנימייה 10 פעמים. כל מיני פעילויות שגרמו לו להבין שלא כדאי לו לעשות את זה יותר. את התגובות הוא לא תופס כענישה והוא שיתף איתן פעולה".
ואיך מתבצע התיאום מול הצוות?
"יש לנו עובד סוציאלי, יש לו מטפל אחד, שהוא מטפל בכמה ילדים, אבל הוא מבחינתנו המטפל של ניב. לפני כל סוף שבוע אנחנו מקבלים עדכון מה היה השבוע ואם יש דברים שצריכים לשים לב אליהם ואם יש יעדים או דגשים. הוא זמין עבורנו 24/7 אם יש לנו שאלה או בעיה. בכל יום ראשון כשהוא חוזר לבית ספר יש לנו שיחת סיכום של סוף השבוע עם העובד הסוציאלי, עם המטפל שלו, להבין מה היה בבית".
מה ניב אומר על ד"ר בלנק?
"ניב מכבד אותה מאוד. הוא יודע שהיא יודעת כל הזמן מה קורה. בהתחלה הייתה לנו ועדת קבלה לראות שהוא בכלל מתאים. הוא הגיע עם חשש גדול מאוד, אבל השיחה זרמה והוא שיתף פעולה יפה מאוד. הוא הבין עם מי יש לו עסק, הבין שד"ר בלנק מקצועית ויסודית מאוד. אי אפשר לסבן אותה ואי אפשר לרמות אותה. היא ראתה הכל, היא שמעה הכל, היא יודעת הכל. לדוגמה, הוא רצה לקבל תרופה לטיפול בפצעי בגרות. היא התנגדה ואמרה שמהניסיון שלה יש קשר בין בעיות התנהגות לתרופה. בהתחלה הוא התנגד אבל אז הבין. ברגע שהיא אמרה לא - אז לא. אנחנו סומכים עליה בעיניים עצומות".
מה מתוכנן לשנים הקרובות?
"אנחנו חושבים שיש לו סיכוי טוב מאוד לעשות שירות צבאי, שכמובן יהיה מותאם. יש המון מסלולים בצבא לאוטיסטים ואנחנו בטוחים שבסוף מסלול כזה הוא יוכל להסתדר. בהמשך החיים אנחנו לא יודעים עדיין, זה נראה לנו מוקדם מדי לחשוב על זה, אבל יכול להיות שנחשוב על מגורים בקהילה מסודרת. אנחנו מקווים שנמצא משהו שיהיה פחות או יותר באותם קווים של "בני ארזים". נתייעץ עם ד " ר בלנק שתמליץ לנו גם על מסלולים לצבא וגם על קהילה בשלב מאוחר יותר. זה סוג של חתונה קתולית, אנחנו לא ניפרד ממנה כל כך מהר".
"אם היית אומר לי לפני שנה שזה יהיה המצב שלנו, הייתי צוחקת מרוב יאוש", מסכמת דנה בהתרגשות. לדבריה, הצטרפותו של ניב ל"בני ארזים" הצילה את המשפחה שלהם ושינתה את חייהם: "זו תחושה שאי אפשר לתאר".